השעה כבר הרבה אחרי חצות.‏ הכוהנים הסכימו לשלם ליהודה 30 מטבעות כסף כדי שימסור לידיהם את ישוע.‏ לכן יהודה מוביל קהל גדול של כוהנים ראשיים ופרושים המחפשים את ישוע.‏ אליהם מתלווה קבוצת חיילים רומים שבראשה שר אלף.‏

ככל הנראה,‏ כאשר שילח ישוע את יהודה מסעודת הפסח,‏ הוא הלך היישר אל הכוהנים הראשיים (‏יוחנן י״ג:‏27‏)‏.‏ הללו כינסו שומרים מטעמם וכן גם קבוצת חיילים.‏ ייתכן שיהודה הוביל אותם תחילה אל החדר שבו חגגו ישוע ושליחיו את הפסח.‏ אבל כעת ההמון כבר חצה את עמק קדרון ופניו מועדות אל הגן.‏ בנוסף לכלי נשק,‏ האנשים נושאים עמם מנורות ולפידים,‏ והם נחושים בדעתם למצוא את ישוע.‏

יהודה מוביל את השיירה במעלה הר הזיתים תוך ביטחון שהוא יודע היכן למצוא את ישוע.‏ במהלך השבוע האחרון,‏ כאשר עשו ישוע והשליחים את דרכם הלוך ושוב בין בית עניה וירושלים,‏ הם עצרו לעיתים קרובות בגן גת שמנים.‏ אבל עכשיו לילה,‏ וישוע אולי נמצא בין צללי עצי הזית שבגן.‏ אם כן,‏ כיצד החיילים,‏ שאולי מעולם לא ראו את ישוע קודם לכן,‏ יוכלו לזהות אותו?‏ יהודה ייתן להם סימן.‏ הוא אומר:‏ ”‏מי שאשק לו,‏ הוא האיש;‏ עצרו אותו והוליכו אותו בלוויית משמר”‏ (‏מרקוס י״ד:‏44‏)‏.‏

יהודה מוביל את ההמון אל תוך הגן.‏ כראותו את ישוע עם שליחיו הוא ניגש היישר אליו.‏ ”‏שלום לך,‏ רבי!‏”‏ אומר יהודה,‏ ונושק לישוע ברוך.‏ ”‏חבר,‏ לשם מה אתה כאן?‏”‏ שואל אותו ישוע בתגובה (‏מתי כ״ו:‏49,‏ 50‏)‏.‏ וישוע משיב בעצמו על השאלה:‏ ”‏יהודה,‏ בנשיקה אתה מוסר את בן האדם?‏”‏ (‏לוקס כ״ב:‏48‏)‏ אך כעת די לישוע ממסגירו!‏

ישוע מתקרב אל אור הלפידים והמנורות ושואל:‏ ”‏את מי אתם מחפשים?‏”‏ והאספסוף משיב לו:‏ ”‏את ישוע הנצרתי”‏.‏ אז אומר ישוע באומץ:‏ ”‏אני הוא”‏ (‏יוחנן י״ח:‏4,‏ 5‏)‏.‏ האנשים אינם יודעים למה לצפות ולכן נופלים ארצה.‏

ישוע אינו מנצל את שעת הכושר כדי לנוס אל החשיכה,‏ אלא שואל אותם שנית את מי הם מחפשים.‏ כאשר הם שוב אומרים,‏ ”‏את ישוע הנצרתי”‏,‏ הוא ממשיך ברוגע:‏ ”‏אמרתי לכם שאני הוא.‏ לכן אם אותי אתם מחפשים,‏ הניחו לאלה ללכת”‏.‏ אפילו בשעה גורלית זו,‏ ישוע זוכר את מה שאמר קודם לכן,‏ שאיש לא יאבד לו (‏יוחנן ו׳:‏39;‏ י״ז:‏12‏)‏.‏ ישוע שמר על שליחיו הנאמנים ואיש מהם לא אבד ”‏מלבד בן האבדון”‏ — יהודה (‏יוחנן י״ח:‏7–9‏)‏.‏ משום כך הוא מבקש כעת שייתנו לתלמידיו הנאמנים ללכת.‏

בשעה שהחיילים קמים ומתקרבים אל ישוע,‏ השליחים מבינים מה עומד לקרות.‏ ”‏אדוננו,‏ שנכה בחרב?‏”‏ הם שואלים (‏לוקס כ״ב:‏49‏)‏.‏ בטרם מספיק ישוע לענות,‏ פטרוס שולף את אחת משתי החרבות הנמצאות אצל השליחים.‏ הוא תוקף את מלכוס,‏ עבדו של הכוהן הגדול,‏ וכורת את אוזנו הימנית.‏

ישוע נוגע באוזנו של מלכוס ומרפא את הפצע.‏ ואז הוא מלמד לקח חשוב כשהוא מצווה על פטרוס:‏ ”‏השב את חרבך למקומה‏,‏ כי כל האוחזים בחרב,‏ בחרב ייהרגו”‏.‏ ישוע מוכן להיעצר,‏ שכן הוא מסביר:‏ ”‏כיצד יתקיים הכתוב בכתובים שכך צריך לקרות?‏”‏ (‏מתי כ״ו:‏52,‏ 54‏)‏ הוא מוסיף:‏ ”‏האם לא אשתה את הכוס שנתן לי האב?‏”‏ (‏יוחנן י״ח:‏11‏)‏ ישוע מסכים עם רצון אלוהים לגביו,‏ והוא מוכן להיכנע לו אפילו עד מוות.‏

ישוע שואל את ההמון:‏ ”‏כמו על שודד יצאתם בחרבות ובאלות לעצור אותי?‏ יום יום ישבתי בבית המקדש ולימדתי,‏ ולא עצרתם אותי.‏ אך כל זה קרה למען יתקיימו כתבי הנביאים”‏ (‏מתי כ״ו:‏55,‏ 56‏)‏.‏

קבוצת החיילים,‏ שר האלף והשומרים שמטעם היהודים תופסים את ישוע וקושרים אותו.‏ כראותם זאת בורחים השליחים.‏ אולם ”‏בחור אחד”‏ — אולי התלמיד מרקוס — נשאר בתוך ההמון כדי לעקוב אחרי ישוע (‏מרקוס י״ד:‏51‏)‏.‏ אך האנשים מזהים את הבחור הצעיר,‏ וכשהם מנסים לתפוס אותו הוא נאלץ להשאיר בידם את בגד הפשתן שלו ולברוח.‏