נוח ומשפחתו התקבצו יחד בשעה שהגשם העז ניתך ארצה.‏ נסה לדמיין לעצמך את מתאר פניהם המואר בחשיכה על־ידי מנורת שמן ואת עיניהם הפעורות לרווחה כשהם מקשיבים למים הניתכים על גג התיבה ומכים בחוזקה בדופנותיה.‏ הרעש ודאי היה עצום.‏

כאשר הביט נוח במשפחתו האהובה — באשתו הנאמנה,‏ בשלושת בניו החסונים ובנשיהם — אין ספק שלבו נתמלא רגשות תודה.‏ בשעות חשוכות אלה הוא ככל הנראה מצא נחמה בכך שהאנשים שאהב יותר מכול היו שם עמו.‏ כולם היו בריאים ושלמים.‏ הוא ודאי נשא תפילת הודיה לאלוהים בשמו ובשם משפחתו,‏ כשהוא מרים את קולו על מנת להתגבר על שאון הגשם.‏

נוח היה אדם בעל אמונה עזה.‏ תודות לאמונתו,‏ החליט יהוה אלוהיו להגן עליו ועל משפחתו (‏עברים י״א:‏7‏)‏.‏ אך האם עתה משהחל לרדת הגשם הם לא היו צריכים עוד לגלות אמונה?‏ ההיפך הוא הנכון.‏ נדרשה להם תכונה זו גם בימים הקשים שעתידים היו לבוא.‏ אותו הדבר נכון לגבינו בימים סוערים אלה.‏ הבה נראה מה נוכל ללמוד מאמונתו של נוח.‏

מחוץ לתיבה המשיך לרדת גשם זלעפות במשך ”‏ארבעים יום וארבעים לילה”‏ (‏בראשית ז׳:‏4,‏ 11,‏ 12‏)‏.‏ מפלס המים עלה עוד ועוד.‏ נוח היה עד לכך שיהוה אלוהיו מגן על הצדיקים ובה בעת מעניש את הרשעים.‏

המבול עצר את התפשטותו של מרד שפרץ קודם לכן בקרב המלאכים.‏ בהשפעתו האנוכית של השטן נטשו מלאכים רבים את ”‏מעונם”‏ בשמיים כדי לקיים יחסי מין עם נשות הארץ,‏ דבר שהביא להולדתם של בני כלאיים שכונו נפילים (‏יהודה 6;‏ בראשית ו׳:‏4‏)‏.‏ אין ספק שהשטן שמח מאוד עם התפתחות המרד,‏ מכיוון שמרד זה השחית עוד יותר את האדם,‏ גולת הכותרת של בריאתו הארצית של יהוה.‏

אולם כאשר החלו גשמי המבול לשטוף את הארץ,‏ נאלצו המלאכים המורדים לפשוט את גופם הגשמי ולחזור לתחום הרוחני.‏ מאז ואילך הם לא יכלו עוד לעטות גוף בשר ודם.‏ הם נטשו את נשיהם ואת צאצאיהם מאחור והניחו להם למות במבול יחד עם כל החברה האנושית דאז.‏

עוד מימי חנוך,‏ כמעט שבע מאות שנה קודם לכן,‏ הזהיר יהוה את בני האדם שהוא עומד להשמיד את כל הרשעים (‏בראשית ה׳:‏24;‏ יהודה 14,‏ 15‏)‏.‏ מהימים ההם והלאה התנהגותם של בני האדם רק הלכה והידרדרה,‏ והם השחיתו את הארץ ומילאו אותה באלימות.‏ אך יום אחד ניחת עליהם אסון.‏ האם נוח ומשפחתו שמחו מכך?‏

לא.‏ גם אלוהיהם הרחום לא שמח מכך (‏יחזקאל ל״ג:‏11‏)‏.‏ יהוה עשה כל מה שניתן היה לעשות כדי להושיע כמה שיותר אנשים.‏ הוא הטיל על חנוך להכריז מסר של אזהרה והורה לנוח לבנות תיבה.‏ במשך עשרות שנים עמלו נוח ומשפחתו על פרויקט אדיר זה לעיני כול.‏ נוסף על כך,‏ יהוה ציווה על נוח לשמש כ’‏מבשר צדקה’‏ (‏פטרוס ב׳.‏  ב׳:‏5‏)‏.‏ בדומה לחנוך,‏ הוא הזהיר את בני דורו מפני המשפט שעתיד היה לבוא על העולם.‏ ומה הייתה תגובתם?‏ ישוע,‏ שהיה עד למאורעות הללו מן השמיים,‏ ציין לימים שהאנשים בימי נוח ”‏לא שמו לב עד שבא המבול וסחף את כולם”‏ (‏מתי כ״ד:‏39‏)‏.‏

תאר לעצמך כיצד חשו נוח ומשפחתו במהלך 40 הימים שחלפו מהרגע שסגר יהוה את דלת התיבה.‏ הגשמים העזים המשיכו להכות בתיבה יום אחר יום.‏ תוך כדי כך סביר להניח שהשמונה סיגלו לעצמם שגרה מסוימת.‏ הם דאגו זה לזה,‏ תחזקו את התיבה וטיפלו בבעלי החיים.‏ אך יום אחד החל המבנה הכביר להיטלטל ולהתנודד.‏ התיבה התחילה לזוז!‏ המים הגואים הקיפו אותה מכל עבר,‏ והתיבה התרוממה מעלה מעלה עד אשר צפה גבוה מעל הארץ (‏בראשית ז׳:‏17‏)‏.‏ איזה ביטוי רב־עוצמה לכוחו של יהוה,‏ האל הכול יכול!‏

נוח ודאי היה אסיר תודה לא רק על כך שהוא ובני משפחתו ניצלו,‏ אלא גם על רחמיו של יהוה אשר שלח אותם להזהיר את האנשים שנותרו כעת מחוץ לתיבה ואיבדו כתוצאה מכך את חייהם.‏ ייתכן שבמרוצת השנים שבהן עמלו ויגעו הם חשו שכל מאמציהם נעשו לשווא.‏ האנשים היו כה אדישים.‏ חשוב לרגע:‏ סביר להניח שלפני המבול היו לנוח אחים ואחיות,‏ אחיינים ואחייניות,‏ אך מלבד משפחתו הקרובה אף אחד לא הקשיב לו (‏בראשית ה׳:‏30‏)‏.‏ השמונה,‏ אשר ישבו כעת לבטח בתיבה,‏ ודאי התנחמו בזכרם את כל הזמן שהם השקיעו בניסיון לעזור לאנשים להינצל.‏

יהוה לא השתנה מאז ימי נוח (‏מלאכי ג׳:‏6‏)‏.‏ כמו כן,‏ ישוע המשיח הסביר שימינו דומים מאוד ל”‏ימי נוח”‏ (‏מתי כ״ד:‏37‏)‏.‏ אנו חיים בתקופה ייחודית בהיסטוריה,‏ בזמנים קשים ביותר שעתידים לבוא אל קצם בהשמדתו של הסדר העולמי המושחת הזה.‏ גם כיום משרתי אלוהים מכריזים מסר אזהרה לכל מי שמוכן להטות להם אוזן.‏ האם תיתן דעתך למסר שבפיהם?‏ אם מסר מציל חיים זה כבר מצא מסילות ללבך,‏ האם גם אתה תחלוק אותו עם אחרים?‏ נוח ומשפחתו הציבו לכולנו דוגמה בכך.‏

בזמן שהתיבה נסחפה במים הגועשים,‏ כל מי שהיו בתוכה שמעו את קולות החריקה של קורות העץ המסיביות.‏ האם נוח היה מודאג מגובה הגלים או חשש שהתיבה לא תחזיק מעמד?‏ לא.‏ דאגות מעין אלה עשויות לצוץ במוחם של ספקנים בימינו,‏ אך נוח לא היה אדם כזה.‏ במקרא נאמר:‏ ”‏בזכות אמונה.‏.‏.‏ בנה [‏נוח]‏ תיבה”‏ (‏עברים י״א:‏7‏)‏.‏ במה האמין נוח?‏ יהוה כרת עמו ברית,‏ הסכם רשמי שלפיו הוא וכל מי שיהיו עמו יינצלו מן המבול (‏בראשית ו׳:‏18,‏ 19‏)‏.‏ הייתכן שייבצר מהאל שברא את היקום,‏ את הארץ ואת כל היצורים החיים עליה לשמור על התיבה מכל פגע?‏ ודאי שלא.‏ הייתה לנוח כל סיבה לבטוח בכך שיהוה יעמוד בהבטחתו.‏ ואכן,‏ הוא ומשפחתו ’‏נישאו בבטחה דרך המים’‏ (‏פטרוס א׳.‏ ג׳:‏20‏)‏.‏

בחלוף ארבעים יום וארבעים לילה פסק הגשם.‏ לפי לוח השנה המודרני,‏ היה זה בדצמבר 2370 לפה״ס.‏ אך עתידים היו לעבור על המשפחה עוד ימים רבים בתיבה.‏ התיבה שהייתה מלאה בבעלי חיים שטה לה לבדה בים גלובלי שכיסה אף את פסגות ההרים הגבוהים ביותר (‏בראשית ז׳:‏19,‏ 20‏)‏.‏ נדמיין לעצמנו את נוח מחלק את המטלות הקשות בינו לבין בניו — שם,‏ חם ויפת.‏ היה עליהם להאכיל את כל בעלי החיים ולדאוג לניקיונם ולבריאותם.‏ כמובן,‏ האל אשר דאג שכל חיות הבר הללו יהיו מספיק כנועות כדי להיכנס לתיבה יכול היה לגרום להן להישאר כך לאורך כל תקופת המבול.‏ a

נוח תיעד את מאורעות המבול בקפידה.‏ הוא ציין מתי החלו לרדת הגשמים ומתי הם פסקו.‏ הוא גם הוסיף שבמשך 150 ימים כיסו המים את הארץ כולה.‏ לבסוף החל מפלס המים לרדת.‏ באחד הימים התרחש מאורע רב־חשיבות:‏ התיבה נחה ”‏על הרי אררט”‏,‏ הממוקמים בטורקיה של ימינו.‏ הדבר אירע ככל הנראה באפריל 2369 לפה״ס.‏ רק לאחר 73 ימים,‏ בחודש יוני,‏ ניתן היה לראות את ראשי ההרים.‏ לאחר שלושה חודשים,‏ בחודש ספטמבר,‏ החליט נוח להסיר חלק מהמכסה,‏ או הגג,‏ של התיבה.‏ מאמציו נשאו פרי,‏ ואל התיבה חדרו אור ואוויר צח.‏ עוד קודם לכן החל נוח לבדוק אם סביבת התיבה בטוחה וראויה למגורים.‏ הוא שחרר עורב,‏ אשר עף מחוץ לתיבה ושב בחזרה מספר פעמים,‏ אולי רק כדי לנוח עליה בין מעוף למעוף.‏ אחרי כן הוא שלח יונה שבכל פעם שבה אליו,‏ עד שלבסוף מצאה מקום לקנן בו (‏בראשית ז׳:‏24 עד ח׳:‏13‏)‏.‏

אין ספק שדברים רוחניים תפסו את המקום המרכזי בשגרת היומיום של נוח.‏ אנו יכולים לדמיין לעצמנו את המשפחה מתאספת בקביעות כדי להתפלל יחדיו ולשוחח על אביהם השמימי המגונן.‏ נוח נשען על יהוה לפני כל החלטה חשובה שהיה עליו לקבל.‏ גם כאשר ראה נוח ש”‏יָבשה הארץ”‏ — בחלוף למעלה משנה מאז נכנסה המשפחה לתיבה — הוא עדיין לא פתח את דלת התיבה והוציא את כולם ממנה (‏בראשית ח׳:‏14‏)‏.‏ הוא חיכה להנחיה מיהוה.‏

ראשי משפחה בימינו יכולים ללמוד רבות מאיש נאמן זה.‏ הוא היה מאורגן,‏ חרוץ וסבלן.‏ הוא גם דאג לרווחתם של כל מי שהיו תחת חסותו.‏ אך מעל לכול,‏ היה חשוב לו להציב את רצון יהוה אלוהים במקום הראשון בחייו.‏ אם נחקה את אמונתו של נוח בהיבטים הללו,‏ הדבר יהיה לתועלתם של כל יקירינו.‏

לבסוף הגיעה הנחיה מיהוה.‏ ”‏צא מן התיבה”‏,‏ אמר אלוהים לנוח,‏ ”‏אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך”‏.‏ בני המשפחה צייתו לצו אלוהים ויצאו מן התיבה,‏ וכל בעלי החיים הלכו בעקבותיהם.‏ האם בעלי החיים השתוללו והתפרעו בזמן היציאה מן התיבה?‏ כלל וכלל לא!‏ הכתוב מוסר שכולם ’‏יצאו מן התיבה לפי משפחותיהם’‏ (‏בראשית ח׳:‏15–19‏)‏.‏ כשעמדו נוח ובני משפחתו מחוץ לתיבה ונשמו את האוויר הצלול והתבוננו בהרי אררט,‏ נגלתה לעיניהם ארץ מטוהרת.‏ לא היו עוד נפילים,‏ אלימות,‏ מלאכים מורדים ואנשים מרושעים!‏ b המין האנושי קיבל הזדמנות לפתוח דף חדש.‏

 נוח ידע מה עליו לעשות.‏ הוא קודם כול החל בעבודת אלוהים.‏ הוא בנה מזבח ובחר כמה בעלי חיים מבין אלה שנחשבו בעיני אלוהים לטהורים — אשר הובאו לתיבה ”‏שבעה שבעה”‏ — והקריב אותם ליהוה כקורבן עולה (‏בראשית ז׳:‏2;‏ ח׳:‏20‏)‏.‏ האם צורת פולחן זו השביעה את רצון יהוה?‏

המקרא משיב במילים המעודדות הבאות:‏ ”‏ויָרח יהוה את ריח הניחוח”‏.‏ בעבר ראה אלוהים את בני האדם ממלאים את העולם באלימות,‏ ולבו התמלא כאב.‏ אך כעת כשהתבונן במשפחה זו של עובדי אל נאמנים הנחושים לעשות את רצונו,‏ התמלא לבו בתחושה נעימה של נחת רוח.‏ עם זאת,‏ יהוה לא ציפה מהם להיות מושלמים,‏ שהרי בהמשך הפסוק כתוב:‏ ”‏יֵצֶר לב האדם רע מנעוריו”‏ (‏בראשית ח׳:‏21‏)‏.‏ שים לב כיצד המשיך יהוה לנהוג באנושות בסבלנות וברחמים.‏

אלוהים הסיר את הקללה שהטיל על האדמה לאחר מרדם של אדם וחוה.‏ בשל קללה זו היה קשה במיוחד לעבד את האדמה.‏ למך,‏ אביו של נוח,‏ קרא לבנו בשם זה שמשמעו ככל הנראה ”‏מנוחה”‏ או ”‏נחמה”‏ וניבא שהוא יוביל את האנושות לתקופה שבה תנוח האדמה מקללה זו.‏ נוח ודאי שמח מאוד מכך שהוא עמד לחזות בהתגשמותה של הנבואה ושכעת יהיה קל יותר לעבד את אדמת הארץ.‏ אין פלא אפוא שתוך זמן קצר החל נוח לעסוק בעבודה חקלאית (‏בראשית ג׳:‏17,‏ 18;‏ ה׳:‏28,‏ 29;‏ ט׳:‏20‏)‏.‏

באותו הזמן נתן יהוה לכל צאצאי נוח כמה חוקים ברורים ופשוטים כדי להדריך אותם,‏ לרבות האיסור לרצוח ולעשות שימוש פסול בדם.‏ אלוהים גם כרת ברית עם בני האדם,‏ שלפיה הבטיח לעולם לא להביא שוב מבול שישמיד את מי שחיים עלי אדמות.‏ כאות למהימנות דבריו הראה יהוה לבני האדם בפעם הראשונה תופעת טבע מופלאה — הקשת.‏ מאז ועד ימינו כל קשת שאנו רואים היא תזכורת מנחמת להבטחתו האוהבת של יהוה (‏בראשית ט׳:‏1–17‏)‏.‏

אילו סיפורו של נוח היה סיפור אגדה,‏ הוא היה נגמר ככל הנראה באותה קשת.‏ אבל נוח היה אדם אמיתי,‏ וחייו לא היו כל כך פשוטים.‏ בימים ההם תוחלת החיים הייתה ארוכה הרבה יותר,‏ ונוח הנאמן חי עוד 350 שנה לאחר המבול.‏ השנים הללו הסבו לו כאב רב.‏ במקרה אחד הוא עשה טעות חמורה כשהשתכר,‏ אך נכדו כנען החריף את המצב כאשר ביצע חטא חמור אף יותר — חטא שהוביל להשלכות מרות על משפחתו של כנען.‏ נוח חי מספיק זמן כדי לראות את החטאים שביצעו צאצאיו בימי נמרוד,‏ חטאים כגון עבודת אלילים והתנהגות אלימה.‏ אך מצד שני,‏ נוח זכה לראות את בנו שֵׁם מציב דוגמה טובה של אמונה עבור משפחתו (‏בראשית ט׳:‏21–28;‏ י׳:‏8–11;‏ י״א:‏1–11‏)‏.‏

בדומה לנוח עלינו לגלות אמונה גם לנוכח קשיים.‏ כאשר אחרים סביבנו מתעלמים מאלוהי האמת או חדלים לשרתו,‏ עלינו להמשיך ללכת בדרך הישר כפי שעשה נוח.‏ יהוה מוקיר מאוד אנשים הנותרים נאמנים לו חרף בעיות,‏ שהרי ישוע המשיח אמר:‏ ”‏המחזיק מעמד עד הקץ הוא ייוושע”‏ (‏מתי כ״ד:‏13‏)‏.‏