בדיוק כפי שחזה יהוה, ממלכת ישראל המאוחדת מתפלגת לאחר ששלמה סטה מעבודת אלוהים הטהורה. יורשו, בנו רחבעם, נהג בעם ביד קשה. כתוצאה מכך התקוממו נגדו עשרה שבטים ויצרו את ממלכת ישראל הצפונית. שני שבטים שמרו אמונים למלך היושב על כס דוד בירושלים ויצרו את ממלכת יהודה הדרומית.‏

תולדות שתי הממלכות היו רצופות תהפוכות, במידה רבה באשמת המלכים שלא גילו אמונה וצייתנות. המצב בממלכת ישראל היה אפילו גרוע מזה של יהודה, מפני שעוד בראשית ימיה קידמו מלכיה את העבודה הזרה. למרות הגבורות שחוללו נביאים כמו אליהו ואלישע — אשר שניהם אפילו הקימו מתים לתחייה — הוסיפה ממלכת ישראל לשוב לסורה. בסופו של דבר התיר אלוהים לאשורים להחריב את הממלכה הצפונית.‏

יהודה החזיקה מעמד קצת יותר ממאה שנה אחרי חורבנה של ישראל, אך גם היא חשה לבסוף את נחת זרועו של אלוהים. רק מלכים ספורים ביהודה נשמעו לאזהרות שהשמיעו נביאי אלוהים וניסו להשיב את העם אל יהוה. לדוגמה, המלך יאשיהו החל לטהר את יהודה מפולחן כזב ושיקם את מקדש יהוה. כאשר נמצא ספר תורת אלוהים שנמסרה ביד משה, השפיע הכתוב עמוקות על יאשיהו ולכן המשיך בהנהגת המערכה לטיהור הפולחן ביתר עוז.‏

אולם למרבה הצער, יורשיו של המלך יאשיהו לא חיקו את דוגמתו הטובה. לפיכך איפשר יהוה לבבלים לכבוש את יהודה ולהחריב את ירושלים ואת בית המקדש. שארית הפליטה נלקחה לבבל. אלוהים חזה שגלות זו תימשך 70 שנה. יהודה נותרה שוממה במשך כל אותן שנים, עד אשר הורשה העם לשוב לאדמתו, כפי שהובטח לו.‏

יחד עם זאת, נובא כי עד אשר ימלוך הגואל המובטח, המשיח שנחזה מראש, לא ימלכו מלכים נוספים מבית דוד. רוב המלכים שישבו על כס דוד בירושלים הראו בבירור שאנשים לא־מושלמים אינם כשירים לשלוט. רק המשיח כשיר לתפקיד זה במלוא מובן המילה. אי לכך אמר יהוה למלך האחרון בשושלת מלכי דוד: ”הָרים העטרה... גם זאת לא היה, עד בוא אשר לו המשפט, ונתתיו”, כלומר הכתר יוסר ולא יינתן לאיש עד בואו של בעל הזכות החוקית (‏יחזקאל כ”א:31, 32‏).‏

‏(‏מבוסס על מלכים א’;‏ מלכים ב’;‏ דברי הימים ב’ פרקים י’ עד ל”ו;‏ ירמיהו כ”ה:8–11‏)‏