לא,‏ התפיסה לפיה האדם ’‏פעם נושע,‏ תמיד נושע’‏ אינה מופיעה במקרא.‏ אדם שנושע בזכות אמונתו בישוע המשיח עלול לאבד את האמונה הזאת ואת הישועה המתלווה אליה.‏ במקרא נאמר שהשמירה על האמונה מצריכה מאמץ רב,‏ ’‏מאבק עז’‏ (‏יהודה 3,‏ 5‏)‏.‏ למשיחיים הקדומים,‏ שכבר קיבלו את ישוע,‏ נאמר:‏ ”‏המשיכו לפעול למימוש ישועתכם ביראה וברעדה”‏ (‏פיליפים ב׳:‏12‏)‏.‏

פסוקים מהמקרא שמפריכים את התפיסה ’‏פעם נושע,‏ תמיד נושע’‏

•   המקרא מזהיר מפני ביצוע חטאים חמורים שימנעו מן האדם כניסה למלכות אלוהים (‏קורינתים א׳.‏ ו׳:‏9–11;‏ גלטים ה׳:‏19–21‏)‏.‏ אם לא היה ניתן לאבד את הישועה,‏ אזהרות אלו היו חסרות משמעות.‏ אך המקרא מראה שאדם שנושע עלול לסטות מהדרך אם ישקע שוב בחטאים חמורים.‏ לדוגמה,‏ בעברים י׳:‏26 כתוב:‏ ”‏אם לאחר שרכשנו את הידע המדויק על האמת נתהלך בחטא בזדון,‏ לא יישאר עוד קורבן על חטאים”‏ (‏עברים י׳:‏26;‏ ו׳:‏4–6;‏ פטרוס ב׳.‏ ב׳:‏20–22‏)‏.‏

•   ישוע הדגיש את החשיבות שבשמירה על האמונה כשסיפר משל שבו השווה את עצמו לגפן ואת תלמידיו לשריגי הגפן.‏ חלקם יגלו בשלב מסוים אמונה בו,‏ אמונה שתתבטא בפירותיהם,‏ כלומר במעשיהם,‏ אך מאוחר יותר יחדלו לעשות זאת ולכן ’‏יהיו כשריג [‏עקר]‏ שהושלך’‏ ויאבדו את ישועתם (‏יוחנן ט״ו:‏1–6‏)‏.‏ השליח פאולוס השתמש בדוגמה דומה כשציין שהמשיחיים שלא ישמרו על אמונתם ’‏ייכרתו’‏ (‏רומים י״א:‏17–22‏)‏.‏

•   המשיחיים מצווים ’‏לעמוד על המשמר’‏ (‏מתי כ״ד:‏42;‏ כ״ה:‏13‏)‏.‏ מי שנרדמים מבחינה רוחנית — אנשים שעושים את ”‏מעשי החושך”‏ או שאינם מקיימים בצורה שלמה את מצוותיו של ישוע — מאבדים את ישועתם (‏רומים י״ג:‏11–13;‏ ההתגלות ג׳:‏1–3‏)‏.‏

•   פסוקים רבים מראים שמי שנושעו חייבים להמשיך להחזיק מעמד בנאמנות עד הקץ (‏מתי כ״ד:‏13;‏ עברים י׳:‏36;‏ י״ב:‏2,‏ 3;‏ ההתגלות ב׳:‏10‏)‏.‏ המשיחיים מן המאה הראשונה הביעו שמחה כששמעו שאחיהם לאמונה דבקים באמונתם (‏תסלוניקים א׳.‏ א׳:‏2,‏ 3;‏ יוחנן ג׳.‏ 3,‏ 4‏)‏.‏ האם הגיוני שהמקרא ידגיש את חשיבות העמידה האיתנה והשמירה על הנאמנות אם מי שלא החזיקו מעמד ממילא ייוושעו?‏

•   רק זמן קצר לפני מותו הרגיש פאולוס שישועתו ודאית (‏טימותיאוס ב׳.‏ ד׳:‏6–8‏)‏.‏ מוקדם יותר בחייו הוא הכיר בכך שהוא עדיין עלול להחמיץ את הישועה אם ייכנע לתאוות הבשר.‏ הוא כתב:‏ ”‏מכה אני את גופי ושולט בו כבעבד,‏ שמא לאחר שאבשר לאחרים אני עצמי אֶמָצֵא פסול”‏ (‏קורינתים א׳.‏ ט׳:‏27;‏ פיליפים ג׳:‏12–14‏)‏.‏