הוריה של אימי למדו על הבטחות יהוה במקרא ב־1906,‏ זמן קצר לאחר שאיבדו את בנם בשל מחלת הדיפתריה.‏ הרופא שטיפל בבנם היה אחד מתלמידי המקרא,‏ כפי שנקראו אז עדי־יהוה.‏ הוא שיתף אותם בתקווה המנחמת שבמקרא,‏ כולל תקוות תחיית המתים.‏ בעקבות זאת,‏ סבי וסבתי,‏ אימי ואחותה של אימי נהיו גם הם תלמידי מקרא.‏

עד שנות ה־30 אימי ומשפחתה שירתו את יהוה בהתלהבות רבה ביחד.‏ הנשים אפילו שימשו כסדרניות כשה”‏פוטו־דרמה של הבריאה”‏ הוקרנה בשיקגו,‏ אילינוי.‏ אך למרבה הצער,‏ כל המשפחה מלבד אימי לא דבקו בדרך האמת.‏ המצב הזה היה מאוד קשה עבורה,‏ כי המשפחה תמיד הייתה מלוכדת סביב שירות יהוה.‏ למרות הקושי,‏ אימי נשארה נאמנה ליהוה והמשיכה לציית לו.‏ הדוגמה הטובה של אימי ואבי השפיעה עליי עמוקות.‏

נולדתי ב־1927,‏ הבכורה מבין שישה ילדים.‏ כולנו דבקנו בָּאמת.‏ אבי היה נגר,‏ וגרנו בבית נעים בפרוורי שיקגו.‏ הייתה לנו גינת ירק גדולה,‏ וגידלנו תרנגולות וברווזים.‏

תמיד אהבתי לעבוד עם הידיים.‏ אחד התפקידים שלי בבית היה לתקן את הגרביים של המשפחה.‏ היום כבר לא נוהגים לעשות זאת,‏ אבל בתקופתי כשגרב הייתה נקרעת,‏ לא מיהרנו לזרוק אותה,‏ אלא היינו פשוט תופרים את החורים.‏ הכישורים שרכשתי בבית התבררו כשימושיים מאוד,‏ כי התפירה ליוותה אותי לאורך כל חיי.‏

אבי וידא שעבודת יהוה תמיד תעמוד במרכז חיינו.‏ לכן הלכנו לכל האסיפות,‏ בישרנו באופן קבוע ובכל יום דנו בפסוק מהמקרא יחד כמשפחה.‏ בכל מוצאי שבת קיימנו שיעור משפחתי שהתבסס על הוצאה של המצפה.‏

אבי חיפש דרך מקורית לחלוק את הבשורה הטובה עם השכנים.‏ לכן הוא התקין בחלון הסלון שלנו שלט חשמלי שפרסם הרצאה פומבית או הציג את אחד הפרסומים שלנו.‏ השלט יוצר על־ידי אחֵינו לאמונה,‏ והיה לו אור מהבהב שמשך את תשומת ליבם של העוברים ושבים.‏ בנוסף לכך,‏ אבי גם הצמיד שני שלטים למכונית שלנו.‏

אבי לימד אותנו הן במילים והן במעשים כמה חשוב לציית ליהוה,‏ ואימא תמכה בו בכל דרך.‏ היא החלה לשרת כחלוצה רגילה כשאחותי הקטנה הייתה בת חמש,‏ והיא המשיכה בכך עד היום האחרון של חייה הארוכים.‏ לא יכולתי לבקש הורים טובים יותר.‏

החיים אז היו מאוד שונים מהחיים היום.‏ לא הייתה לנו טלוויזיה,‏ ולכן אהבנו לשבת על הרצפה ולהאזין לתוכניות מעניינות ברדיו.‏ המשפחה שלנו אהבה במיוחד את תוכניות הרדיו הרוחניות ששידר ארגון יהוה.‏

הכינוסים של עדי־יהוה היו אחד האירועים האהובים עלינו ביותר.‏ בכינוס שנערך ב־1935 למדנו מיהו ’‏ההמון הרב’‏ המוזכר בההתגלות ז׳:‏9,‏ 14 אשר יינצל מ”‏הצרה הגדולה”‏ והבנו שאותו המון רב נועד לחיות לנצח בגן עדן עלי אדמות.‏ עד 1935 שני הוריי נטלו מהסמלים בערב הזיכרון.‏ אולם אחרי הכינוס,‏ רק אבי המשיך בכך.‏ אימא הבינה שהתקווה שלה היא לא למלוך לצד המשיח בשמיים,‏ אלא לחיות לנצח כאן על כדור הארץ.‏

בשנת 1941 נערך כינוס בסנט לואיס,‏ מיזורי.‏ במסגרת אותו כינוס הודיע ג׳וזף רתרפורד,‏ שעמד אז בראש פעילותם של עדי־יהוה,‏ על הוצאתו לאור של הספר ילדים.‏ הקהל הריע ופצח במחיאות כפיים סוערות!‏ הייתי אז בת 14,‏ ונטבלתי שנה קודם לכן.‏ אני עדיין זוכרת איך עמדתי בתור לבמה עם שאר הילדים כדי לקבל את העותק האישי שלי.‏

שירות השדה באותן שנים לא דמה כלל למה שאנו רגילים אליו כיום.‏ בשנות ה־30 השתמשנו בפונוגרפים ניידים כדי להשמיע לבעלי הבית נאום מקראי.‏ לפני שנקשנו בדלת,‏ הכנו את הפונוגרף ווידאנו שהתקליט והמחט מונחים במקומם.‏ כאשר בעל הבית פתח את הדלת,‏ היינו אומרים דברי פתיחה קצרים,‏ משמיעים נאום מקראי בן ארבע וחצי דקות ואז מציעים לו משהו לקרוא.‏ האנשים באזור שלנו הקשיבו לנו בכבוד.‏ אני לא זוכרת שום תגובה לא נעימה.‏ כשהתחלתי לשרת כחלוצה בגיל 16,‏ אבי נתן לי פונוגרף משלי,‏ והייתי כל כך גאה להשתמש בו בשירות.‏ השותפה שלי לחלוציות הייתה אחות נפלאה בשם לוריין.‏

שיטת בישור אחרת ששימשה אותנו הייתה צעדות להפצת מידע.‏ הייתה תקופה שקראנו להן ”‏מצעד שלטי הסנדוויץ׳”‏ כי היינו שמים על עצמנו שתי כרזות,‏ אחת מקדימה ואחת מאחורה,‏ עם סיסמאות שונות כמו ”‏הדת הינה מלכודת והונאה”‏ ו”‏שרת את אלוהים ואת המלך המשיח”‏.‏

באסיפות הכינו אותנו לקראת רדיפות ולימדו אותנו מה אנחנו יכולים לומר כדי להגן על האמת.‏ והרדיפות אכן הגיעו.‏ למשל,‏ בפעם הראשונה שהצענו את כתבי העת שלנו במרכז מסחרי הומה אדם,‏ עצרו אותנו שוטרים ולקחו אותנו לתחנת המשטרה בניידת גדולה.‏ כמה שעות מאוחר יותר שוחררנו וחזרנו הביתה עם שמחה גדולה בלב,‏ מאושרות על כך שנרדפנו בשל נאמנותנו ליהוה.‏

יום אחד לוריין הכירה לי אח בשם יוג׳ין רוזאם,‏ שאותו פגשה בכינוס במיניאפוליס,‏ מינסוטה.‏ הוא גדל בקי וסט,‏ פלורידה.‏ כשהיה בכיתה י׳ הוא סולק מבית־הספר מפני שסירב להשתתף בטקס לאומני.‏ יוג׳ין החל מייד לשרת כחלוץ.‏ באחד הימים,‏ כשהיה בשירות,‏ הוא פגש מישהי שלמדה איתו בכיתה.‏ היא שאלה אותו למה הוא סולק מבית־הספר כי היא זכרה שהוא היה תלמיד מצטיין.‏ יוג׳ין הסביר לה על בסיס פסוקים שונים מדוע סירב להשתתף בטקס.‏ היא התרשמה מההסבר והסכימה לקבל שיעורי מקרא.‏ עם הזמן היא אימצה את האמת לליבה ושירתה את יהוה בנאמנות.‏

יוג׳ין ואני התחתנו ב־1948.‏ בשנות נישואינו הראשונות שירתנו כחלוצים בקי וסט.‏ מאוחר יותר הוזמנו ללמוד במחזור ה־18 של גלעד,‏ וסיימנו את לימודינו בתחילת 1952.‏ מאחר שבמסגרת לימודינו למדנו גם ספרדית,‏ ציפינו להישלח לאמריקה הלטינית.‏ אבל זה לא מה שקרה.‏ בזמן לימודינו בגלעד,‏ מלחמת קוריאה הייתה בעיצומה,‏ ויוג׳ין קיבל צו גיוס.‏ זה הפתיע אותנו מאוד,‏ לאור העובדה שבמלחמת העולם השנייה הוא קיבל פטור כאיש דת.‏ בעקבות זאת נאמר לנו להישאר בארצות הברית.‏ מיררתי בבכי מרוב אכזבה.‏ רק לאחר שנתיים יוג׳ין קיבל סוף סוף את הפטור.‏ מהמקרה הזה למדנו לקח יקר ערך — בכל פעם שדלת אחת נסגרת,‏ יהוה פותח דלת אחרת.‏ כל מה שצריך זה רק להתאזר בסבלנות.‏

בשנת 1953,‏ לאחר ששירתנו בקהילה ספרדית בטוסון,‏ אריזונה,‏ התמנינו לשירות הנפתי.‏ במרוצת השנים ביקרנו קהילות באוהיו,‏ קליפורניה וניו יורק סיטי.‏ ב־1958 התמנינו לשירות המחוזי a באזור קליפורניה ואורגון.‏ נהגנו להתאכסן בבתיהם של אחינו לאמונה.‏ אחרי כן,‏ בשנת 1960 נשלחנו לקנדה,‏ ושם יוג׳ין שירת כמורה בבית־הספר לשירות המלכות,‏ אשר הוקם במטרה להקנות הכשרה למשגיחים בקהילות עדי־יהוה.‏ נשארנו בקנדה עד שנת 1988.‏

יש לי הרבה זיכרונות נעימים משנותינו בקנדה.‏ אחד מהם נוגע למשפחה שאני ואחות אחת פגשנו בשירות מבית לבית.‏ את הדלת פתחה אימא ששמה גייל,‏ והיא סיפרה לנו שבניה נסערים מאוד עקב מותו של סבא שלהם.‏ ”‏למה הוא מת?‏”‏ הם שאלו אותה שוב ושוב.‏ ”‏איפה הוא נמצא עכשיו?‏”‏ גייל לא ידעה מה להשיב להם.‏ הראינו לה איך המקרא עונה על השאלות האלה ושיתפנו אותה בפסוקים מנחמים.‏

זה קרה בתקופה שיוג׳ין שירת כמשגיח נפה,‏ ולכן היינו בקהילה הזו רק שבוע.‏ אך האחות שהייתה איתי באותו יום חזרה לגייל.‏ עם הזמן גייל אימצה את האמת,‏ וכן גם בעלה ביל ושלושת בניהם — כריסטופר,‏ סטיב ופטריק.‏ כיום כריס הוא זקן קהילה בקנדה,‏ סטיב הוא מורה בבית־ספר למקרא בפאלם קוסט,‏ פלורידה,‏ ופטריק הוא חבר בוועד הסניף של תאילנד.‏ לאורך השנים שמרנו על קשר הדוק עם המשפחה הזו.‏ אני כל כך שמחה שהם זכו להכיר את יהוה ושהייתה לי תרומה קטנה בכך.‏

בתקופתנו בקנדה יהוה פתח בפני יוג׳ין צורת שירות חשובה ומרגשת.‏

באותן שנים עמדתנו בנושא הדם לא הובנה כהלכה,‏ מה שיצר לנו תדמית ציבורית שלילית.‏ עיתונים רבים בקנדה פרסמו סיפורים מסולפים על ילדים של עדי־יהוה שמתו כיוון שהוריהם לא הסכימו שהרופאים ייתנו להם עירויי דם.‏ לבעלי הייתה הזכות להפריך את הסיפורים האלה.‏

זמן קצר לפני הכינוס הבינלאומי שהתקיים ב־1969 בבאפלו,‏ ניו יורק,‏ יוג׳ין וכמה אחים אחרים פנו לבתי־החולים המרכזיים באזור כדי להבהיר להם את עמדתנו בנושא הדם.‏ הם הסבירו שכ־000,‏50 עדי־יהוה מקנדה וארצות הברית יגיעו לרגל הכינוס,‏ ואם יתעורר מקרה חירום רפואי,‏ חשוב להם שהרופאים יבינו כהלכה את עמדתנו בנושא הדם ויראו עד כמה היא הגיונית.‏ האחים מסרו לרופאים מאמרים מכתבי עת מכובדים על שיטות טיפול ללא דם.‏ בעקבות תגובתם הטובה של הרופאים,‏ יוג׳ין ואחים נוספים החליטו ליזום ביקורים כאלה גם בבתי־חולים בקנדה.‏ מלבד זאת,‏ הם גם העניקו הכשרה לזקני הקהילה המקומיים ולימדו אותם איך להתנהל בצורה יעילה יותר לנוכח מצבי חירום רפואיים.‏

אט אט מאמציהם נשאו פרי.‏ למעשה,‏ כך הם הכשירו את הקרקע למשהו גדול בהרבה,‏ שעלה על כל ציפיותינו.‏

באמצע שנות ה־80 יוג׳ין קיבל שיחת טלפון מאח מילטון הנשל מהמשרדים הראשיים בברוקלין,‏ ניו יורק.‏ הוא סיפר לו על תוכנית הסברה לרופאים בנושא הדם,‏ שכבר יצאה לפועל בארצות הברית,‏ ואמר שהגוף המנהל מעוניין להרחיב אותה.‏ יוג׳ין ואני הוזמנו לשרת בברוקלין,‏ ובינואר 1988 הגוף המנהל ייסד מחלקה חדשה במשרדים הראשיים — מחלקת שירותי מידע לבתי־חולים.‏ מאוחר יותר,‏ יוג׳ין ושני אחים נוספים מונו להעביר סמינרים,‏ תחילה בארצות הברית ומאוחר יותר במדינות אחרות.‏ לא חלף זמן רב ובסניפינו בעולם נוסדו מחלקות מידע לבתי־חולים,‏ וגם הוקמו ועדות קישור עם בתי־חולים בערים שונות.‏ תודות לסידורים האלה שיהוה העמיד לרשותנו ברוב אהבתו,‏ אינספור אחים וילדים זכו לעזרה שהייתה נחוצה להם במצבים רפואיים קשים.‏ בזמן שיוג׳ין יצא להעביר סמינרים ולבקר בתי־חולים שונים בעולם,‏ אני עבדתי בבית־אל במדינה שבה היינו,‏ בדרך כלל במתפרה או במטבח.‏

בשנת 2006 איבדתי את בעלי היקר.‏ יום מותו היה היום המר בחיי.‏ אין לי מילים לתאר כמה אני מתגעגעת לאהבה שלו,‏ וכמה קשה לי בלעדיו.‏ אבל יש כמה דברים שעוזרים לי להחזיק מעמד.‏ מעל לכול,‏ אני שומרת על קשר קרוב עם יהוה באמצעות תפילות וקריאה קבועה במקרא.‏ אני מקשיבה מדי יום לדיון בפסוק היומי בבית־אל,‏ ואני קוראת את הפרק שממנו לקוח הפסוק.‏ בנוסף,‏ אני גם מפיקה הרבה סיפוק מהתפקיד שלי במחלקת התפירה בבית־אל.‏ אני מחשיבה אותו לזכות גדולה.‏ בעבר אפילו התאפשר לי לתפור את הווילונות עבור אולמות הכינוסים בניו ג׳רזי ובניו יורק.‏ כיום אני עושה תיקוני בגדים ועבודות קטנות בבית־אל בפישקיל.‏ b

לאורך כל חיי אהבתי ליהוה עמדה בראש מעייני,‏ והייתי נחושה לציית לו ולארגונו (‏עברים י״ג:‏17;‏ יוחנן א׳.‏ ה׳:‏3‏)‏.‏ אני כל כך שמחה שיוג׳ין ואני תמיד הצבנו את הערכים האלה במרכז חיינו.‏ לכן אין לי שמץ של ספק שיהוה יגמול לנו בחיי נצח בגן עדן עלי אדמות,‏ ואז אוכל לפגוש שוב את בעלי היקר!‏ (‏יוחנן ה׳:‏28,‏ 29‏)‏.‏